הזיכרון שיצרתי הוא לראות ולא לגעת. באמצעות המניפה שנבנתה במבנה הזיכרון רציתי ליצור הרגשה של זיכרון והזדהות יחד עם תחושה של קלילות , אווריריות שקט והמשכיות.
במודל שיצרתי: המניפה מתבטאת בגוש בטון עבה ומאסיבי המרמז לחוסן ועמידות , בגוון אדום דומיננטי שנותן תחושה חזקה של כאב, עצב, אובדן ושכול , הקירות הפנימיים מצופים בלבנים שחורות המשרות אווירה קודרת עצבות והזדהות עם הקורבנות ובני משפחתם.
הצבע האדום מבטא, מדגיש וגורם לצופה לנסות להבין מה מסמל הצבע האדום הדומיננטי והוא בעצם אומר ומספר על האירוע הקודר . יחד עם זאת ישנה תחושה שמנוגדת לצבע האדום למה שהוא מסמל – תחושת הקלילות וההמשכיות שנוצרת באמצעות האלמנט של מים הזורמים והמסמלים חיים שיורדים אל מתחת למניפה המסיבית.
המים שמגיעים מצד הכניסה לאתר זורמים כלפי פנים וחולפים מתחת לגוש בטון האדום וממשיכים לזרום החוצה, בעצם מסמלים את זרימת החיים הנמשכת על אף השכול והאובדן.
האסטרטגיה לראות ולא לגעת מתבטאת במקום שאי שפרת להיכנס אליו, אולם ניתן להביט בו מכניסת האנדרטה ניתן לראות את האור שחודר לתוך המבנה דרך המניפה ושומר על צורת המניפה, נוגע במניפה ומשרה רוגע ואופטימיות במקום על כל כך הרבה זיכרון ורגש , ניתן לחוש מבלי לגעת.
משני צדדי המניפה ישנם קירות ותקרה בעובי מסיבי, אך הם אטומים בצורת קשת אשר משתלבת עם האלמנט המשולש שגם הוא מסיבי בעוביו ואטום לחלוטין ומשדר על חוסנו של העם היהודי שלמרות האסון לא ניתן לשבור אותו.
האנדרטה ממוקמת בגן ירוק ופסטורלי אשר מסמל התחדשות וצמיחה מחדש , ומעניק למבקרים אווירת שקט ושלווה אשר מאפשרת להתייחד עם הזיכרון הכואב.
לאורך האנדרטה משני צדדיה נטועה שדרת עצים להצללה, מתחת לעצים ממוקמים ספסלים שמאפשרים למבקרים לשבת ולהעלות זיכרונות , לנוח ולהתייחד עם זכר הקורבנות.
לאורך האנדרטה ולארך שדרת העצים ישנם שבילים אשר מאפשרים למבקרים הליכה במתחם האנדרטה , מאפשרים גישה וצפייה מזוויות שונות.
הביקור במקום נותן הרגשת כאב והזדהות יחד עם תקווה ואופטימיות , ניתן ללמוד על הכאב מצד אחד ועל החוסן הלאומי מצד שני.

זיכרות - לראות ולא לגעת